הקדמה
עוז קרת-דובב (17 בינואר 1983 – 18 באוגוסט 2019), בן הזקונים של ליאורה ואביגדור דובב, אח לאלעד, לי ולעמית, בעל לתמר ואב ליואב.
עוז אובחן בגיל צעיר כמחונן, ניחן בידע כללי נרחב, זיכרון פנומנלי, חוש הומור ייחודי וחיוך רחב. הוא היה חברותי ורגיש, אהב את השפה העברית, התנדב רבות לאורך חייו, וחיוך רחב היה סימן ההיכר שלו. עוז, בוגר קורס תכנות בבסמ”ח (בית הספר למקצועות המחשב בממר”ם), שירת בקבע כקצין מחשוב ובין היתר היה ממפתחי קורס הסייבר הראשון בבסמ”ח. עבד בהייטק כמנתח מערכות ולמד קורסים לתואר ראשון במדעי המחשב (במסגרת העתודה האקדמית) ובבלשנות חישובית (בשלהי ימיו, כאשר היה חולה סופני) באוניברסיטת תל-אביב.
עוז נפטר בגיל 36 וחצי מסרטן המעי הגס, שלא אובחן בזמן קריטי בעת שירותו הצבאי*, והוכר לאחר מותו כחלל צה”ל. ספר השירה הפלינדרומי השני שלי, “כְּשֶׁחָשַׁךְ” עוסק בפרידה מעוז, ומוקדש לבנו יואב (בתמונה יחד).
עוז שהיה אוהד ספורט מושבע, פרסם את הסיפור להלן בבלוג באתר “קפה דה-מרקר”** בסוף שנת 2009:
כשיד אלוהים ביקרה ביד-אליהו
אני אוהד ספורט מושבע מאז 1991. נובמבר 1991. אני יכול לומר גם את התאריך המדויק, אבל זה יהיה כבר מוזר מדי. בכל השנים שעברו מאז הייתי צופה מתמיד באירועי ספורט בטלוויזיה: לא מוותר על תוכנית סיכום מחזור הכדורגל במוצ”ש, עוקב באופן קבוע אחרי תחרויות השחייה והאתלטיקה באולימפיאדה, לא מפספס אף טורניר גראנד-סלאם בטניס ויותר מכל – לא מחמיץ אף שידור של מכבי תל-אביב בימי חמישי.
אולם במשך כל אותם שנים, מעולם לא רכשתי כרטיס מנוי למשחקיה של קבוצה כלשהי; אפילו לא למשחקי מכבי ת”א בכדורסל באירופה, על אף היותי גדול אוהדיה במשחקים אלו מן הכורסה. כל זה השתנה בפתחה של עונת משחקי הכדורסל 2004-2003. הייתי אז בתקופה של דחיית שירות מצה”ל, עד למועד המיועד לגיוסי לשירות בקיץ 2004, וכן כבר הייתי עצמאי כלכלית ויכולתי להרשות לעצמי רכישת כרטיס מנוי בכמה מאות שקלים (המנוי הזול ביותר כמובן).
ביחד עם חברי הטוב ושותפי לאהדה לספורט רכשתי את המנוי המשולב – מנוי המאפשר כניסה לכל משחקיה של מכבי בליגה הישראלית, וגולת הכותרת – מושב קבוע בכל משחקי הבית בליגה האירופית. המושבים אמנם היו בדיוק מאחורי הסל, אך זה לא הפריע לי: כל מחשבותיי התמקדו בכך שלראשונה בחיי, אני חוזה במשחקי היורוליג באצטדיון יד-אליהו, דבר שהיה עד אז בגדר חלום בלתי-מושג.
העונה האירופית החלה בסערה. למכבי הייתה באותה עונה קבוצה מבריקה. טל בורשטיין, אנתוני פרקר, ניקולה וויצ’יץ’, שארונאס יאסיקביצ’יוס ומייסאו באסטון, וזאת עוד מבלי להזכיר את הספסל. על כולם ניצח פיני גרשון, ולראותו מן היציע מתלהב במהלך המשחק היה מחזה מרהיב בפני עצמו.
כאן המקום להזכיר שעוד לפני פתיחת העונה, נקבע כי שלב הגמר של היורוליג, הפיינל-פור, ייערך בתל-אביב, במגרש של מכבי – יד-אליהו. בתחילת החורף החלה מכירת הכרטיסים לפיינל-פור. לחברי ולי היה ברור כי מכבי הולכת להיות שם, ואם מכבי תהיה שם, אנחנו נהיה שם. נפרדתי מעוד 650 ש”ח ובכך קניתי את מקומי בפיינל-פור ביד-אליהו, או ליתר דיוק, הייתי בטוח שקניתי את מקומי בזכייה הראשונה של מכבי בגביע אירופה על אדמת המולדת.
מכבי סיימה את השלב המוקדם בליגה האירופית בהצלחה והעפילה לשלב הבתים השני. אז עוד הכל נראה ורוד. עד שלפתע נחתה עליי הבשורה: צבא ההגנה לישראל החליט להקדים את גיוסי לשירות, ובחודש פברואר יהיה עליי להתייצב לקורס במשמעת צבאית נוקשה למשך שישה חודשים. הבשורה על קבלתי לקורס היוקרתי לוותה ברגשות מעורבים – מצד אחד, זוהי הכרה ביכולותיי ובכישוריי, אבל מצד שני – מה יהיה עם מכבי?
במהלך הקורס היו אמורים להיערך עוד שלושה משחקי בית באירופה במסגרת המנוי. ידעתי שאף על פי שהקורס נערך בבסיס פתוח, שעות הקורס המאוחרות לא יאפשרו לי לצפות באף אחד מן המשחקים הללו. לפני הקורס עוד שקלתי לגשת למפקדיי ולבקש לצאת מוקדם שלוש פעמים, אולם די מהר נמלכתי בדעתי והבנתי שמרבית הסיכויים שאף אחת מן הבקשות לא תתקבל, קל וחומר לא שלושתן. מילא, אמרתי לעצמי, אוותר מראש על שלב הבתים, ואז אבקש אישור לצאת רק לפיינל-פור.
בחודש פברואר התייצבתי במדים בשערי המחנה, והתחלתי את שירותי הצבאי. הקורס היה מוצלח, אולם לרגע לא שכחתי את מכבי, ואת שלושת המשחקים שכבר יש לי כרטיס אליהם, אך לא אוכל לראותם. ניחמתי את עצמי במחשבה על משה רבנו, שזכה רק לראות את הארץ המובטחת. כנראה שאובדנו היה גדול יותר, הרהרתי.
אך לפתע, אולי מכיוון שחשבתי על גדול נביאי ישראל, כמו התערב כוח עליון בעונה של מכבי. בשל המצב הביטחוני המתוח במדינה, החליטה אחת מהקבוצות שהייתה אמורה לשחק נגד מכבי ביד-אליהו לוותר על הגעתה לארץ. המשחק בוטל, מכבי זכתה בניצחון טכני, ביקורות הוטחו בפני איגוד הכדורסל האירופי – אך בשבילי היה רק דבר אחד: אני לא החמצתי את המשחק. אפשר לומר שהוא החמיץ אותי.
וכך הגענו למשחק האחרון בשלב הבתים. מכבי נגד ז’אלגיריס קובנה. ניצחון – ומכבי בפיינל-פור. ולאיש בישראל לא היה ספק בניצחון. אני החמצתי עד כה משחק אחד בגלל הקורס. משחק שני בוטל. והנה המשחק השלישי, וכבר השלמתי עם כך שגם אותו לא אראה. לא נורא – העיקר שיאשרו לי לצאת לפיינל-פור.
יום חמישי. אני מתעורר בביתי בשש בבוקר ומתארגן ליציאה לבסיס. דקה לפני שיצאתי מן הבית, נחה עיני על פנקס המנוי שלי. הוא נראה כל כך ריק כעת. רק כרטיס אחד נותר בו. זה יכול להיות פריט לאספנים; אולי אפילו מישהו בבסיס היום ירצה להציץ בו. בהחלטה של רגע תחבתי את הכרטיס לכיס המדים ויצאתי לדרכי.
שעת ארוחת הצהריים. אני מנסה לא לחשוב על האירוע המכונן שאחמיץ הערב. חוזרים ללו”ז. בסיום אחד מן השיעורים מודיעה המפקדת באופן מפתיע שהאימון הגופני שתוכנן להיום יבוטל, ולפיכך נשתחרר היום כבר ב-20:40. המחשבות רצות: המשחק מתחיל ב-21:00 – יש סיכוי להספיק למחצית השנייה! אני מנסה להמשיך להתרכז בנעשה בקורס, בחוסר הצלחה. בעיני רוחי פתאום כל המפקדים עוברים ממדי זית למדים צהובים. כל שיעור ארוך יותר מקודמו. כל תרגול נמשך נצח. למה השעון זז כל-כך לאט?!
שיעור אחרון. מפקד הקורס נכנס לכיתה ב-19:45 לסכם את השבוע. הוא מדבר ואני לא שומע. כל מילה שיוצאת מפיו פוגעת באוזן שלי כאילו הייתה חישוק הסל ויוצאת החוצה. פתאום אני שם לב שרק הוא מדבר. חניכי הקורס שקטים מאוד הפעם, כאילו בלעו את הלשון. מה אתכם, שואל המפקד, נוהל סיכום השבוע צריך לכלול גם את ההערות שלכם; הכל היה מושלם השבוע? דממה. בלית ברירה נאלץ המפקד לסיים את הנוהל מוקדם מהצפוי. הייתכן ששוב משה רבנו מתערב לטובתי?
השעה 20:20. קיבלתי את הפס שמאפשר לי לצאת מהבסיס ואני רץ לש”ג כמו שלא רצתי מעולם. בשער עוצר אותי אחד החיילים ומזכיר לי להסיר את התגיות מן הכתפיים – אסור להסתובב עמן מחוץ למחנה. אני מסיר אותן בהרף-עין ושועט לתחנת האוטובוס. גם הנהגים משתפים פעולה – מונית שירות נעצרת מיד עם הגעתי לתחנה. אני עולה ומשלם לנהג, אפילו לרגע לא חושב על כך שכחייל יכולתי לנסוע באוטובוס בחינם.
20:45. המונית עוצרת במרכז ת”א. יש לי עוד כ-25 דקות הליכה עד יד-אליהו. הליכה? מה זה בכלל?! אני דוהר כל הדרך, שוכח את הכושר הלקוי שלי, מתעלם מכאבי השרירים שיהיו לי למחרת, ולא מפסיק לרוץ עד שאני מגיע לשער 6. עוד מרחוק אני שומע את רפי גינת מציג את השחקנים והקהל שואג בתשואות. אני נכנס פנימה בדיוק עם שריקת הפתיחה. יש אלוהים?
המשחק היה קשה. לא, לא מפני שבמשך מחצית שלמה רק הסדרתי את הנשימה. גם למכבי היה לא קל. ממשחק שלא היה אמור להוות אפילו מכשול בדרך לפיינל-פור, הופך למשחק שיהיה כנראה האחרון העונה באירופה. בשביל זה עשיתי את כל הדרך הזו?
שתי שניות לסיום. מכבי בפיגור שלוש נקודות. אני מסתכל על חברי: הלכה העונה. הלב נכמר על הזדמנות של פעם בחיים להניף את הגביע מול הקהל בבית. המוח מזכיר שגם 650 שקל ירדו לטמיון.
אולם כנראה שאם יש כוח עליון לצידך, אז אתה מוגן עד הסוף. גור שלף מוציא כדור ארוך מתחת לסל, שעובר את מחצית המגרש ומוצא את דרק שארפ. שארפ נשמר ע”י הקבוצה הליטאית, אבל השעון מתקתק והוא זורק לשלוש. אני אפילו לא מספיק לראות את הכדור מחליק לרשת, לפני שעשרה אנשים שלא פגשתי מימיי קופצים עליי בחיבוקים ובנשיקות. “הצופים מעיפים מרוב שמחה את שכניהם”, אמרו הגשש החיוור, ובאותה שנייה לא היה תיאור נכון יותר.
אחרי שלושה שבועות הגיע הפיינל-פור. קיבלתי אישור מסגל הקורס לצאת למשחק חצי-הגמר. ניצחנו את צסק”א במשחק מותח ונשאר עוד משחק אחד. לגמר אני מסודר – המשחק במוצ”ש ולא צריך לבקש אישור מאף אחד. אני מתייצב באצטדיון שעות לפני פתיחת המשחק וכנראה שזה עוזר. מכבי נותנת את תצוגת הכדורסל המושלמת ביותר שראיתי מעודי ומנצחת את סקיפר בולוניה 74:118. 44 הפרש! אם יש אלוהים, אני יודע מה הוא עשה בעונת 2004-2003.
***
* מחלת סרטן המעי הגס פורצת גם בגילאים צעירים. אבחון מוקדם מציל חיים – לכו להיבדק!
** אתר “קפה דה-מרקר” ירד מהאוויר, אך ניתן לקרוא את הסיפור בארכיון האינטרנט.
ראו גם